כמי שמלווה חברות עסקיות ומגיע לפגישות רבות בתאגידים, אני תמיד לוקח כמה דקות לסקור את לוחות המודעות האישיות של הגורם איתו אני ניפגש. לרוב לוחות אלו עמוסים בתמונות משפחתיות, פרצופים של ילדים, נכדים, אחיינים ושאר נציגי הדורות הבאים. עוד בולט בלוחות אלו הם אותם דפים 'מקושקשים' פרי מכחולם של זעטוטי העובד (שהם כמובן המוכשרים מכל). גם כעת, תוך כתיבת מאמר זה, אני מביט אל לוח המודעות שלי וצופה בציור המהמם שהכינה לי אחייניתי, המהממת לא פחות, תמר שאין ספק שהיא הפיקאסו של המאה ה21 .אותם ילדים התחילו לספוג לאחרונה באופן שיטתי ומסודר תכנים סביבתיים בבתי הספר וגני הילדים. לא משנה כמה קמפיינים סביבתיים נעלה לאוויר, מבט זועם אחד של ילד, אחיין או נכד משנה את התמונה כולה. ילדים אלו מאלצים את הוריהם לאמץ צעדים סביבתיים בתוך הבתים ולשלוח אותם לבתי הספר וגני הילדים עם קופסאות פלסטיק רב פעמיות ובקבוקים למיחזור. ההורים מצייתים מיד, כי הרי איך אפשר שלא ?! ואחרי פיזור הבוקר מגיעים למקום העבודה ומגלים שכאן לא הרבה קרה. עובדים אלו, שכבר מאמצים בביתם התנהלות סביבתית, מזהים את הפער בין ההתנהגות האחראית האישית שלהם ושל משפחתם לבין התנהלות הלא-אחראית של החברה בה הם עובדים, פער אשר מייצר תחושה של אי נוחות, משהו כאן לא בדיוק מסתדר. אדם אשר זורק מדי יום ביומו את פסולת הנייר הביתית שלו לפח המיחזור ירגיש תחושה של אכזבה ותסכול כאשר מקום העבודה שלו 'מאלץ' אותו לשבור את כללי ההתנהגות אותם הוא אימץ.
שינוי סביבתי זה, המתרחש מלמטה למעלה, הוא המשמעותי ביותר מכיוון שהוא מונע ריגשית ולא שכלתנית. בתחילת דרכי כיועץ, אחד המחסומים המרכזיים שעמדו בפני היה הצורך לשכנע בנחיצות ובחשיבות תחום איכות הסביבה. בתוך תוכי ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות ושזו החובה המוסרית שלנו אך נתקלתי ברמת מודעות נמוכה מאוד בקרב העובדים והמנהלים איתם נפגשתי. גם היום מודעות זו נמצאת עדיין רק בחיתוליה אבל היא כאן והיא קיימת ועל כך אין עוררין. או אז הייתי צריך להציג שורה של טיעונים שהמרכזי שבהם היה העלייה הצפויה במודעות הסביבתית הציבורית ובשינוי עדיפות הצרכנים כמתווה עתידי לתחום. מתווה שיש בו כדי להעיד על הסיכונים וההזדמנויות הסביבתיים ועל הנחיצות לביצוע שינוי סביבתי בחברה ולא להסתפק רק בביצוע התאמות לרגולציה משתנה.
טיעונים אלו אשר גייסתי לצדי היו והם עדיין, טיעונים שכלתניים קרים המתבססים על מודלים כלכליים מסורתיים של התייעלות, רווחיות, ניהול סיכונים ואופטימיזציה של משאבים. חלק מהמנהלים השתכנעו בטיב הטיעון ובכריזמה של הדובר ועבור היתר הטיעון היה נכנס מהאוזן הימנית ויצא מהשמאלית ובפועל דבר לא קרה.
כניסתם של הילדים הצעירים למערך הצידוקים הסביבתיים שינה את כללי המשחק מכיוון שהם מגיעים אל דרגי ההנהלה באופן שאף יועץ או אף פעיל סביבתי מסוגל, כי הרי מנהלים אלו הם ההורים של.. הסבים של.. או הדודים של... ולא אשכח את המבט הזועף של אחייני עידו אשר ראה אותי מתקרב עם מיכל פלסטיק לפח רגיל ולא הבין למה איני זורק את הבקבוק לפח המיחזור כי הרי אני "מהמשטרה של איכות הסביבה".
תחושת אי הנעימות במקום העבודה מחד והביסוס של תחום איכות הסביבה כסוגיה רגשית מוסרית מאידך, הם שני היסודות לשינויים הארגוניים אותם אני מזהה בחודשים האחרונים. יותר ויותר עובדים מציפים כלפי מעלה דרישות לשינוי התנהלות מקום עבודתם ולהתאמתו לדפוסי התנהלות 'ירוקים' ויותר מנהלים מאמצים את גישת האחריות הסביבתית פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות אפילו אם זה יעלה יותר.
ייתכן שאני נחשף לתמונת מציאות חלקית והרי אני עובד רק עם חברות אשר כבר נמצאות ומחויבות לתהליך זה, אך אין בליבי ספק כי התחום הסביבתי בחברות וארגונים פסק מלהיות תחום הרלוונטי אך ורק לאנשי הלוגיסטיקה והתפעול אלא הוא חייב להוות חלק בלתי נפרד מתפיסת העבודה של מנהלי משאבי האנוש. מנהלים אלו, האמונים של ניהול המשאב האנושי בארגון, חייבים לזהות את הפער ההולך וגדל בין הקוד ההתנהלות הסביבתי האישי המועבר לעובדים דרך הילדים לבין קוד ההתנהלות התאגידי בו הם נמצאים מרבית שעות היום. פערים אלו, אם לא יזוהו ויטופלו יכולים ליצור את אחת התחושות הקשות ביותר למיגור והיא תחושת הציניות והניתוק הרגשי שבין אדם למקום עבודתו.
ליעד אורתר
יועץ סביבתי / מנכ"ל משותף
ביונד ביזנס
